אל

מי הוא אל?

אל (ʾil) הוא ראש הפנתאון הכנעני— אב האלים, בורא העולם, הסמכות העליונה. בטקסטים מאוגרית (KTU, המאות ה-14-12 לפנה"ס) הוא מתואר כזקן חכם, סמכותי אך לא תמיד פעיל — מלך שמושל ממרחק, לא לוחם שיורד לשדה הקרב.

חשוב להבין: המילה "אל" בשפות השמיות היא גם שם פרטי של אל ספציפי וגם מילה כלליתשפירושה "אל" (god). כשהמקרא כותב "אלהים" — זו צורת הריבוי של אותה מילה. התפקיד הכפול הזה הוא המפתח להבנת הקשר בין הדת הכנענית למקרא.

כינויים מהטקסטים האוגריתיים

הטקסטים מאוגרית מעניקים לאל שורת כינויים ספציפיים. כל כינוי חושף היבט של דמותו:

מקורות: DDD, ערך "El"; Cross, Canaanite Myth and Hebrew Epic, פרקים 1-2; KTU 1.1-1.6.

איפה אל גר?

הטקסטים מאוגרית מתארים את מושבו של אל בביטוי חוזר: "במקור שני הנהרות, בתוך מעיינות שני התהומות" (mbk nhrm, qrb apq thmtm). זהו מקום קוסמי — נקודת המפגש בין מים עליונים לתחתונים, מקור כל הנהרות. לא מקום גיאוגרפי ספציפי, אלא מרכז העולם.

בניגוד לבעל, שגר על הר צפון (מקום גיאוגרפי מזוהה — ג'בל אל-אקרע בסוריה), אל שוכן מחוץ לעולם הפיזי. הוא מעל הגיאוגרפיה — מלך שמושל ממרחק.

אל במחזור הבעל — דמות מורכבת

במחזור הבעל (KTU 1.1-1.6) אל הוא לא גיבור ולא נבל — הוא מורכב. בתחילה הוא ממנה את ים למלך, למרות שבעל מתנגד. כשענת ואתירת (אשרה) מתחננות שיאשר את בניית ארמון בעל — הוא מסכים, אבל רק אחרי שכנוע. כשבעל מת — אל מתאבל בכנות: יורד מכיסאו, שם אפר על ראשו, קורע בגדיו.

יש חוקרים שרואים באל דמות פסיבית-אגרסיבית שמניפולטיבית מאחורי הקלעים. אחרים רואים בו שופט ניטרלי שמנסה לשמור על איזון בפנתאון. שני הפירושים לגיטימיים — הטקסטים עצמם סותרים, כי הם נכתבו על ידי אנשים שונים בתקופות שונות ושולבו יחד.

מקור: Smith, The Ugaritic Baal Cycle, Vol. 1, 1994 (מבוא).

מועצת האלים

אל עומד בראש מועצת האלים — pḫr ilm("אסיפת האלים"), שנקראת גם ʿdt ilm("עדת האלים"). זוהי אסיפה שבה האלים מתווכחים, שופטים ומחליטים. אל הוא היושב ראש — אף אל אחר לא יכול לפעול בלי הסכמתו.

המבנה הזה — מלך עליון עם מועצה של אלים כפופים — הוא המפתח להבנת המעבר מפוליתאיזם למונותאיזם. מזמור 82 בתנ"ך משמר את הרגע שבו יהוה קם ב"עדת אל" (כינוי זהה לאוגריתי) ושופט את האלים האחרים: "אני אמרתי אלהים אתם, ובני עליון כולכם. אכן כאדם תמותון." זה רגע המונותאיזם — האל האחד מעניש את האלים האחרים ומבטל את סמכותם (Smith, The Origins of Biblical Monotheism, 2001, פרק 1).

פנתאון האלים הכנעניים — מי היו

אל אינו לבדו. הוא עומד בראש פנתאון עשיר, מורכב, חי — משפחה של אלים ואלות שלכל אחד מהם תפקיד קוסמי, מיתוס משלו, ומקדש משלו. הפנתאון הכנעני הקדום כפי שהוא עולה מלוחות אוגרית ומתעודות ארץ ישראל מונה עשרות דמויות, אך שמונה מהן נחשבות מרכזיות בהבנת הדת הכנענית:

לצד השמונה הללו פועלים עשרות אלים נוספים: שפש (השמש), ירח (הלבנה), רשף (אל המגפה והקרבות), חורון (אל רפואה ומכשפות), עתר/עשתר (כוכב השחר), קדש-אמרור (רכב אלוהי), ואלים-שומרים מקומיים לכל עיר. הפנתאון לא היה סטטי — הוא נשם, התרחב, בלע דמויות משכנותיו (מסופוטמיה, מצרים, חיתים) והתאים את עצמו לכל אתר פולחן. זו הסיבה שאל של אוגרית אינו בהכרח אל של שכם, ובעל של צור אינו בהכרח בעל של אשקלון — אבל המבנה הקוסמי, ההיררכיה, והמיתוסים המרכזיים חזרו על עצמם מצפון סוריה עד דרום פלשת.

מקורות: DDD — Dictionary of Deities and Demons (1999), ערכים פרטניים; Smith, The Origins of Biblical Monotheism, 2001; Ayali-Darshan, The Storm-God and the Sea, 2020; KTU — Die Keilalphabetischen Texte aus Ugarit (המהדורה המלאה).

אמונות ופולחן — איך נחגגו האלים

האלים הכנעניים לא היו רעיונות מופשטים — הם היו ישויות שצריך להאכיל, להלביש, לנגן להן ולתת להן דם. הפולחן הכנעני היה גשמי, יומיומי, משובץ בחיי הכפר והעיר. העדות הארכאולוגית — מקדשים בחצור, מגידו, לכיש, תל דן, כרכמיש, אוגרית — מציירת תמונה עקבית למדי.

מבנה המקדש

המקדש הכנעניהטיפוסי (הידוע כ"מקדש מגדל" או migdal temple) בנוי שלוש-תאים בציר אחד: חצר חיצונית עם מזבח לקורבנות, אולם פולחני פנימי, וקודש-פנימי ששימש את הכוהנים בלבד ובו ניצב פסל האל. זהו בדיוק המבנה של בית המקדש של שלמה (עזרה, היכל, דביר) כפי שהוא מתואר במלכים א ו — ירושה כנענית ישירה של אדריכלות קודש.

בתוך הקודש-פנימי ניצבו פסלי האלים, לרוב קטנים (10-30 ס״מ), מברונזה או מאבן, מצופים בזהב וכסף. ליד הפסל הוצבו מצבות (maṣṣebôt) — אבנים זקופות לא-מעוצבות שסימנו נוכחות אלוהית. המצבות שורדות בשפע באתרים כמו גזר, חצור, ארד — ונאסרות בחריפות במקרא (דברים טז 22) דווקא כי היו מוכרות וחזקות מדי.

הקורבן

הקורבנות הכנעניים מתועדים בפירוט בלוחות אוגרית (KTU 1.40, 1.41, 1.46) ודומים בצורה מדהימה לטקסטים המקראיים בספר ויקרא. הקטגוריות המרכזיות:

• • šrp — שרף (עולה): הקורבן שנשרף כליל על המזבח. מקביל ל"עולה" המקראית.
• • šlmm — שלמים: קורבן שחלקו נשרף, חלקו נאכל על ידי הכוהנים והמביא. מקביל ל"שלמים" המקראית — אותה מילה בדיוק.
• • dbḥ — זבח: הזביחה הפולחנית ככלל. מקביל ל"זבח" המקראית.
• • ndr — נדר: קורבן של התחייבות אישית. מקביל ל"נדר" המקראית.

חמשת המונחים הם אותם מונחים — באותה שפה שמית, באותה מערכת פולחנית, באותו אזור גאוגרפי. ההבדל בין הקורבן הכנעני לקורבן הישראלי אינו בצורה אלא בכתובת: למי מקריבים, לא איך מקריבים.

חגים ומחזור השנה

הלוח הפולחני הכנעני התבסס על מחזור החקלאי הלבנטיני — זרע בסתיו, גשם בחורף, קציר באביב, איסוף בקיץ. שלושה חגי שיא ידועים: חג האביב (ראש השנה, סביב שווה-היום האביבי), חג הקציר (סוף האביב), וחג האסיף (סתיו). שלושת אלה הפכו — במעבר ישיר ומתועד — לשלוש הרגלים של הלוח העברי: פסח, שבועות, סוכות (שמות כג 14-17, דברים טז). גם התאריכים, גם הפעילויות, גם המזון הטקסי — המשך ישיר.

עדות ספציפית: חג האסיף הכנעני נחגג בסוכות ארעיות בכרם כחלק ממלאכת האיסוף — מנהג שהפך לחג הסוכות. חג בכורי הקציר נחגג בהעלאת לחם חדש למקדש — מנהג שהפך לעצרת/שבועות. הקרבן הפסחי (טלה בן-שנה, דם על המשקוף) מתועד כקורבן כנעני קדם-ישראלי של תחילת האביב.

טקסי שירה ונבואה

הטקסטים מאוגרית מתעדים טקסים שבהם הכוהנים קראו בקול את המיתוסים — מחזור הבעל, אגדת אקהת, אגדת כרת — בליווי נגינה. אלה לא היו "ספרים לקריאה" אלא טקסטים פולחניים לביצוע. הנבואה הכנענית מתועדת בטקסטים ממארי (המאה ה-18 לפנה״ס): נביאים (āpilu, muḫḫûm) שנכנסו לאקסטזה, דיברו בשם האל, העבירו מסרים למלך. דמותם קרובה בצורה מדהימה לנביאי בעל בהר הכרמל (מלכים א יח) — אותה טכניקה, אותם מנגנונים.

מקורות: del Olmo Lete, Canaanite Religion According to the Liturgical Texts of Ugarit, 2004; Pardee, Ritual and Cult at Ugarit, 2002; Dever, Did God Have a Wife?, 2005 (פרקים 4-6 על הארכאולוגיה הפולחנית בישראל); לוחות אוגרית KTU 1.40-1.48.

אוגרית — הלוחות שחשפו את אל

עד 1928 לא ידענו כמעט כלום על הדת הכנענית הקדומה ממקור ראשון. הכול היה תיווך — מה שהמקרא אומר עליה (לרוב בגנות), מה שהיוונים זכרו ממנה (דרך פילון מגבל), מה שפיתלו החוקרים מרסיסי כתובות. ואז איכר סורי בכפר הקטן ראס שמרא, על חוף הים התיכון צפון ללטקיה, חרש את שדהו והפך אבן. מתחת לאבן נמצאה תעלת קבר. מתחת לקבר — עיר.

העיר הייתה אוגרית, ממלכה כנענית ששגשגה במאות ה-15-12 לפנה״ס כצומת סחר בין מצרים, החיתים, מסופוטמיה והים התיכון. החפירות הצרפתיות (בראשות קלוד שפר, 1929 ואילך) חשפו ארמון, מקדשים, שכונות מגורים — ובעיקר, ארכיון: אלפי לוחות חרס כתובים בכתב יתדות אלפביתי בן 30 אותיות, בשפה כנענית צפונית קרובה-שכנה לעברית.

תיארוך הלוחות המרכזיים נע בין ~1450 ל-1200 לפנה״ס — כלומר, מאה עד ארבע מאות שנה לפניכתיבת רוב התנ״ך. זה תיארוך קריטי: הם אינם "העתק של המקרא במונחים כנענים" — הם המקור. המקרא מגיב אליהם, ממיר אותם, מכסה עליהם. אוגרית הושמדה ~1190 לפנה״ס בגל התמוטטות הברונזה המאוחרת ("גויי הים") ונשכחה לחלוטין עד 1928. זה הבידוד ההיסטורי שהופך אותה לעדות כה טהורה: אין זיהום של תיווך מאוחר. לדף אוגרית המלא →

שלושת הטקסטים המרכזיים

מעבר לשלושה אלה הארכיון מכיל: רשימות אלים (פנתאונים רשמיים של הממלכה, KTU 1.47, 1.118), טקסטים פולחניים (סדרי קורבנות), מכתבים דיפלומטיים (בעיקר באכדית), רשימות כלכליות, וחוזים. התמונה המתקבלת אינה "תיאוריה על כנענים" — אלא ממלכה כנענית חיה שדוברת, כותבת, קוברת, מקריבה ומאמינה מול עינינו.

מקורות: Parker (עורך), Ugaritic Narrative Poetry, SBL 1997; Smith & Pitard, The Ugaritic Baal Cycle, Vol. 1-2, 1994/2009; Pardee, Ritual and Cult at Ugarit, 2002; KTU³ — Dietrich, Loretz & Sanmartín, 2013.

המשכיות לתנ״ך — שמות ומוטיבים כנעניים בעברית מקראית

ברגע שקוראים את לוחות אוגרית ואחר כך פותחים את התנ״ך — הראייה משתנה. זה לא "שני עולמות שונים". זה אותו עולם דתי, נראה דרך שני מסננים שונים. הרובד הכנעני הקדום שורד בתנ״ך בשני אופנים: בגלוי (כפולחן שהתנ״ך מגנה) ובסמוי (כשפה, כמבנה, כמוטיב שהמקרא מאמץ ומשבץ ביהוה).

שמות האל

הכינוי הבסיסי ביותר של אלהי ישראל — אל — הוא השם הכנעני של אב הפנתאון. בצורות אל-עליון (בראשית יד), אל-שדי (בראשית יז 1), אל-עולם (בראשית כא 33), אל-בית-אל (בראשית לה 7) — כל אחד מהם כינוי כנעני מקורי של אל הכנעני, שאומץ ישירות. קרוס (1973) הראה שהמסורת של האבות (בראשית יב-נ) משמרת פולחן אל מקומי — אל-בתי-אב — שנטמע מאוחר יותר ביהוה.

שמות פרטיים מקראיים שומרים את המרכיב "אל" כשם אלוהי: ישראל ("יָשָׂר אל"), שמואל ("שְׁמוֹ אל"), אליהו ("אלי הוא"), אלעזר, אליעזר, דניאל, מיכאל, גבריאל. כל אחד מהם בוקע מההנחה שאל הוא שם האלוהים — לא רק מילה גנרית.

מוטיבים שאומצו מבעל ליהוה

• • רוכב העננים: כינוי בעל באוגרית (rkb ʿrpt). במקרא: "רוכב בערבות" (תהלים סח 5) — אותה מילה בדיוק בחילוף פונמי. יהוה יורש את התואר.
• • מבקע הים: במחזור הבעל — בעל מכה את ים במקבת. בשמות יד, בתהלים עד 13-14, בישעיהו נא 9-10 — יהוה הוא שמבקע את הים, הורג את רהב, את לוויתן, את תנין. כל שלושת השמות כנעניים מוקדמים.
• • הר הקודש: בעל יושב על הר צפון (ṣpn). בתהלים מח 3 ציון נקראת "ירכתי צפון" — השאלה גלויה של כינוי הר-האל הכנעני להר-הבית הירושלמי.
• • מועצת האלים: pḫr ilm האוגריתית הופכת ל"עדת אל" בתהלים פב 1, "בני אלים" בתהלים כט 1 וכט 3, "סוד קדושים" בתהלים פט 8.
• • קולות השבעה: שבעת רעמי בעל (KTU 1.101) הופכים לשבעת "קולות יהוה" בתהלים כט — מזמור שחוקרים רבים רואים בו שיר בעלי שהוסב ליהוה בשינוי שם בלבד.

מונחים פולחניים משותפים

לא רק שמות ומוטיבים — גם אוצר המילים הטכני של הפולחן זהה. "קודש הקודשים" (qdš qdšm), "מזבח" (mdbḥ), "כפורת" (kpr), "שלמים", "עולה", "נדר", "חטאת", "כהן" (khn), "לוי" — כל אלה מילים כנעניות צפוניות שהיו בשימוש פולחני לפני שהמקרא נכתב. מדובר באותה שפה פולחנית ששימשה ברחבי כנען — מעין "לטינית של הלבנט" הפולחני — שהמחברים המקראיים המשיכו בה מטבע הדברים.

המסקנה אינה שיהדות היא "העתק" של הכנעניות — זה יהיה שטחי. המסקנה היא שהיהדות המקראית צמחה מתוך הדת הכנענית, בתהליך ממושך של אבולוציה פנימית — בחירה של כמה מאלמנטי המערכת, דחיית אחרים, איחוד תחת כינוי אחד (יהוה), כיסוי סלקטיבי של העבר. להכיר בכך זה לא לגרוע מהתנ״ך — זה להחזיר לו עומק היסטורי.

הקריאה המלאה של השכבה הכנענית במקרא — עם עוד עשרות דוגמאות, כולל אשרה בבית המקדש, יהוה כבעל, לוויתן, חגים, ומועצת האלים — מוצגת בדף נפרד. לדף השכבה הכנענית במקרא →

מקורות: Cross, Canaanite Myth and Hebrew Epic, 1973 (פרקים 1-6); Smith, The Early History of God, 2002; Smith, The Origins of Biblical Monotheism, 2001; Day, Yahweh and the Gods and Goddesses of Canaan, 2000; Dever, Did God Have a Wife?, 2005.

אל עליון — מאוגרית לבראשית

בבראשית 14:18-22 מלכיצדק מלך שלם (ירושלים?) הוא "כהן לאל עליון, קונה שמים וארץ". פרנק מור קרוס (Canaanite Myth and Hebrew Epic, 1973, פרק 2) הראה שזהו אל הכנעני— הכינוי "עליון" מופיע בהקשרים כנעניים (כתובת ספיר מאל-עמארנה, טקסטים ארמיים), והכינוי "קונה שמים וארץ" מקביל לכינוי אל באוגרית כ"בורא הנבראים".

דברים 32:8-9 (בנוסח קומראן 4QDeutJ ובתרגום השבעים) קריטי: "בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם — יצב גבולות עמים למספר בני אלהים. כי חלק יהוה עמו, יעקב חבל נחלתו." כלומר: עליון (= אל) מחלק את העמים בין בניו האלים, ויהוה מקבל את ישראל כנחלתו. יהוה כאחד מבני אל.

הנוסח המסורתי (המזורתי) שינה "בני אלהים" ל"בני ישראל" — תיקון תאולוגי שנועד להסתיר את הרובד הפוליתאיסטי. אבל הנוסח המקורי — הכנעני — שרד בקומראן.

מקורות: Cross, 1973, פרק 2; Smith, The Early History of God, 2002, פרקים 1-2; DDD, ערכים "El" ו-"Elyon"; 4QDeutJ (מגילות ים המלח).

מי היו הכנענים — עם, תרבות, או קטגוריה?

השאלה "מי היו הכנענים" נראית תמימה — אך היא אחת המורכבות שבמחקר המזרח הקדום. המרחב הגאוגרפי שהמקורות המצריים, החיתיים והמסופוטמיים מכנים Kinaḫḫu / Kinaḫni משתרע על פני הלבנט הדרומי והמרכזי כולו: מחופי סוריה (אוגרית בצפון) דרך הלבנון (צור, צידון, גבל), לאורך החוף הפלשתי, ועד פנים ארץ ישראל (שכם, חצור, לכיש, ירושלים) — מעין "סהר כנעני" שהשתרע על כ-1,100 ק״מ. זה לא "ארץ ישראל" בלבד, אלא יחידה תרבותית לבנטינית רחבה.

במחקר התגבשו שלוש גישות לשאלת הזהות הכנענית. וויליאם אולברייט (Albright, שנות ה-40-60) ראה בכנענים קטגוריה אתנית — עם בעל מוצא משותף. אסכולת תל-אביב המאוחרת יותר (בין היתר עמיחי מזר ועבודתם של ארכאולוגים ישראלים מדור שלוש) מדגישה שהכנעניות היא בעיקר קטגוריה תרבותית — תרבות חומרית, שפה ופולחן משותפים — ללא זהות אתנית מוצקה אחת. מחקר עדכני (Killebrew, Lemche, Ayali-Darshan) נוטה לראות בכנעני גם קטגוריה חיצונית — שם שהמצרים והמסופוטמים נתנו לתושבי האזור, שלא בהכרח זיהו את עצמם כולם ככנעניים.

הממצא הארכאולוגי תומך בקריאה התרבותית: מ-~2000 לפנה״ס ואילך, ממגידו בעמק יזרעאל ועד אוגרית בצפון סוריה, מגזר בשפלה ועד גבל בלבנון — התרבות החומרית אחידה להפליא: אותה קרמיקה, אותם פסלוני אלים, אותה אדריכלות מקדשים, אותו אלפבית פרוטו-כנעני. מי שגר בתוך המרחב הזה דיבר ניבים של אותה שפה, הקריב לאותם אלים, קבר את מתיו באותו אופן.

ומי בישראל היום הוא צאצא? מחקרים גנטיים עדכניים (Haber et al., American Journal of Human Genetics, 2017; Agranat-Tamir et al., Cell, 2020) הראו שבני הכנענים — על סמך DNA עתיק משלדי סידון, חצור ובית שאן — תרמו רכיב גנטי משמעותי הן לפלסטינים היום (≈50%) והן ליהודים מזרחיים וספרדים (≈25-35%). הרצף הדמוגרפי נשמר. המסקנה של החוקרים עצמם: הכנעני הוא גם עם (רצף גנטי), גם תרבות (מערכת דתית ושפתית), וגם קטגוריה (התווית חיצונית) — שלושתם יחד, לפי ההקשר.

מקורות: Killebrew, Biblical Peoples and Ethnicity, 2005; Lemche, The Canaanites and Their Land, 1991; Haber et al., "Continuity and Admixture in the Last Five Millennia of Levantine History", AJHG 101 (2017); Agranat-Tamir et al., "The Genomic History of the Bronze Age Southern Levant", Cell 181 (2020).

התנועה הכנענית המודרנית — איך הרעיון חזר במאה ה-20

הכנעניות אינה רק שאלה ארכאולוגית — היא גם תנועה רעיונית שצמחה בארץ ישראל של שלהי תקופת המנדט. בשנת 1939 התקבצה בפריז ואחר כך בתל אביב קבוצה קטנה של משוררים ואינטלקטואלים סביב דמותו של יונתן רטוש (אוריאל שלח, 1908-1981) וקראה לעצמה "העברים הצעירים"— הכינוי "כנענים" הודבק להם בהמשך כלעג על ידי מתנגדיהם, והם אימצו אותו בגאווה.

עמדת הליבה של התנועה הייתה תעוזה רעיונית: קיים "עם עברי" — לא עם יהודי — שנבנה בארץ ישראל מתוך חיבור לעבר הכנעני-עברי הטרום-יהודי, המקדים להתגבשות היהדות הרבנית והגלותית. היהדות, לפי רטוש, הייתה תקופת גלות-של-הרוח מהזהות העברית המקורית; הציונות, אם היא נאמנה לעצמה, חייבת לדלג מעל ספר היהדות ולחבר מחדש את ההווה הישראלי לזהות הכנענית הקדומה. "הקשת הפוריה" של התנועה דמיינה מרחב עברי רחב שחובק גם את הלבנון והסוריה המערבית.

המימסד הציוני המרכזי דחה את התנועה בחריפות. ברל כצנלסון ראה בה סכנה לזהות היהודית של המפעל; בן-גוריון התייחס אליה בלגלוג; המשוררים מדור פלמ״ח הסתייגו. ובכל זאת — כפי שמראים ההיסטוריונים ארתור הרצברג (The Zionist Idea, 1959) ואניטה שפירא (יהודים חדשים, יהודים ישנים, 1997) — מרכיבים מסוימים מתפיסת הכנענים חלחלו לזרם הציוני-חילוני המרכזי: דגש על הארץ מעל הספר, אהבת הגוף והטבע, ארכאולוגיה כמכוננת זהות, חיבור לנוף ולעונות. השפעה ללא קבלה — תרומה ללא ייחוס.

כאן, ב-knaan.org, אנו ממשיכים את אותו קו חשיבה — מבלי לאמץ את המטען הפוליטי האגרסיבי של רטוש. איננו מעוניינים לנתק את ישראל מן היהדות; מכירים ביהדות ברציפות ובתרומתה. אך מחזיקים בשאלה הפתוחה ש"העברים הצעירים" העלו לראשונה: האם זהות ישראלית במאה ה-21 זקוקה ללגיטימציה של הגלות, או שבכוחה לעמוד על שורשיה הקדומים — העבריים והכנעניים — כמרכיב משלים, לא מתחרה? זוהי שאלה של האלף השלישי, לא של 1939.

מקורות: Shavit, The New Hebrew Nation, Cass 1987; Hertzberg, The Zionist Idea, JPS 1959; שפירא, יהודים חדשים, יהודים ישנים, עם עובד 1997; Diamond, Homeland or Holy Land? The "Canaanite" Critique of Israel, Indiana UP 1986.

שאלות נפוצות על אל הכנעני הקדום

מה שלא ידוע

כנות מחייבת: יש הרבה שלא ידוע על אל.

• • האם אל הוא דגן? חלק מהחוקרים (למשל Pope, El in the Ugaritic Texts, 1955) זיהו את אל עם דגן. אחרים (Cross, Smith) דוחים את הזיהוי. אין הסכמה.
• • האם אל "הודח"? יש מודל (של Cross) שלפיו בעל "תפס" את מלוכת אל. אחרים (Smith) טוענים שזה לא מה שהטקסטים אומרים — אל נשאר עליון לכל אורך מחזור הבעל.
• • האם פולחן אל היה שונה בכל עיר? כמעט בוודאות כן. אל של אוגרית לא בהכרח זהה לאל של שכם או באר שבע. אנחנו רואים חלון אחד — לא את כל התמונה.