השכבה הכנענית במקרא

מה הקשר בין כנען למקרא?

התנ"ך לא נחת מהשמים לתוך ריק. הוא נכתב על ידי אנשים שחיו בארץ כנען, דיברו שפה כנענית, אכלו אוכל כנעני, ועבדו — לפחות בתחילת הדרך — אלים כנעניים. הניסיון להפריד בין "ישראל" ל"כנען" הוא ניסיון שהמקרא עצמו עושה, אבל הארכאולוגיה מספרת סיפור אחר.

ישראל פינקלשטיין ונייל-אשר זילברמן (The Bible Unearthed, 2001) הראו שאין שום סימן ארכאולוגי לכיבוש צבאי של כנען מבחוץ. התרבות החומרית של ישראל הקדומה — כלי חרס, ארכיטקטורה, כלכלה — היא כנענית. ויליאם דבר (Did God Have a Wife?, 2005, פרק 3) מוסיף: הישראלים לא רק חיו בכנען — הם היו כנענים. לא פולשים, אלא קבוצה מקומית שפיתחה זהות נפרדת לאורך מאות שנים.

ומה המשמעות? שהתנ"ך הוא טקסט כנעני — נכתב בידי אנשים שניסו להבדיל את עצמם מהשורשים שלהם. הנביאים זעקו נגד עבודת הבעל לא כי הוא זר, אלא כי הוא היה מוכר מדי. לא צריך להתריע נגד דבר שאף אחד לא עושה.

בעמוד הזה נעקוב אחרי השכבה הכנענית שנשתמרה בתוך המקרא — דמויות אלים, כינויים, מיתוסים, חגים ומפלצות שכולם צמחו מאותה אדמה.

מקורות: Finkelstein & Silberman, The Bible Unearthed, 2001; Dever, Did God Have a Wife?, 2005, פרק 3; Smith, The Early History of God, 2002, מבוא.

אל עליון — האל הכנעני בבראשית

בבראשית 14:18-22 מלכיצדק, מלך שלם, מתואר כ"כהן לאל עליון, קונה שמים וארץ". מי זה אל עליון? פרנק מור קרוס, באחד המחקרים המשפיעים ביותר על חקר המקרא (Canaanite Myth and Hebrew Epic, 1973, פרק 2), הראה שזהו אל הכנעני — ראש הפנתאון, אב האלים. הכינוי "עליון" (ʿelyōn) מופיע בהקשרים כנעניים-ארמיים (כתובת ספיר מהמאה ה-8 לפנה"ס; פילון הביבלי משמר מסורת פניקית שבה Eliounהוא אל בורא). הכינוי "קונה שמים וארץ" מקביל לכינוי אל באוגרית — bny bnwt ("בורא הנבראים").

אבל הפסוק המפתח הוא דברים 32:8-9. בנוסח המסורתי (המזורתי) כתוב: "בהנחל עליון גויים... יצב גבולות עמים למספר בני ישראל." אבל בקטע מקומראן (4QDeutJ) ובתרגום השבעים הנוסח המקורי הוא "למספר בני אלהים" — כלומר בני האלים. המשמעות: עליון (= אל) מחלק את אומות העולם בין בניו, האלים. ויהוה? יהוה מקבל את ישראל כנחלתו. יהוה כאחד מבני אל, לא כאל עצמו.

הנוסח המזורתי שינה את "בני אלהים" ל"בני ישראל" — תיקון תאולוגי מכוון שנועד להסתיר את הרובד הקדום. אבל קומראן שימר את המקור הכנעני. מרק סמית (The Early History of God, 2002, פרק 1) מתאר תהליך הדרגתי: בשלב מוקדם אל ויהוה היו שני אלים נפרדים. לאורך הזמן, יהוה ספג את תכונות אל — עד שהשניים התמזגו לדמות אחת. "אל עליון" של בראשית הוא שריד של השלב שלפני המיזוג.

מקורות: Cross, Canaanite Myth and Hebrew Epic, 1973, פרק 2; Smith, The Early History of God, 2002, פרקים 1-2; DDD, ערכים "El" ו-"Elyon"; 4QDeutJ (מגילות ים המלח).

יהוה כבעל — רוכב בערבות

אם יהוה ספג את הזהות של אל, הוא ספג את הפעולות של בעל. בעל היה אל הסערה הכנעני — רוכב על עננים, שולט בגשם ורעם, לוחם במפלצות הכאוס. וכשאתה קורא תהלים, יהוה עושה בדיוק את אותו הדבר.

הדוגמה הקלאסית: תהלים 68:5 — "סולו לרוכב בערבות". הביטוי "רוכב בערבות" הוא תרגום ישיר של הכינוי האוגריתי של בעל: rkb ʿrpt ("רוכב העננים"). זה לא דמיון מקרי — זו אותה פורמולה בדיוק, מתורגמת משפה אחת לשפה אחרת (Cross, 1973, פרק 6).

מזמור 29 הוא דוגמה מובהקת עוד יותר. "קול יהוה על המים... קול יהוה שובר ארזים... קול יהוה חוצב להבות אש." קרוס ו-גינזברג (The Israelian Heritage of Judaism, 1982) טענו שזהו מזמור כנעני מקורי שבו שם בעל הוחלף ביהוה. המבנה, הדימויים, הפורמולות — כולם אוגריתיים. הקול-של-הסערה, הרעם שמשבר עצים ומבקע הרים — זה בעל.

גם חבקוק 3 מתאר תאופניה של סערה: "אלוה מתימן יבוא... הודו כסה שמים... דבר לפניו יהלך... עמד וימודד ארץ." סמית (The Early History of God, 2002, פרק 3) מראה שהתיאור חופף לתיאורי בעל כאל-סערה בטקסטים מאוגרית: הופעה מכיוון דרום (תימן, שעיר, פארן), רעם, ברקים, רעש אדמה — תבנית תאופניה כנענית קלאסית שיהוה ירש.

מה שקרה, בקצרה: יהוה ספג את סמכות אל (אב, בורא, שופט עליון) ואת כריזמה של בעל (סערה, קרב, גשם). שני האלים הכנעניים התמזגו לתוך דמות אחת.

מקורות: Cross, Canaanite Myth and Hebrew Epic, 1973, פרק 6; Smith, The Early History of God, 2002, פרקים 3-4; DDD, ערך "Baal"; Ginsberg, The Israelian Heritage of Judaism, 1982.

מועצת האלים — מזמור 82

מזמור 82 הוא אחד הטקסטים המדהימים בתנ"ך, כי הוא משמר רגע שהתאולוגיה המאוחרת ניסתה למחוק: יהוה עומד באסיפה של אלים אמיתיים — ושופט אותם.

"אלהים ניצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפוט." הביטוי "עדת אל" — ʿadat ʾel — הוא מקבילה מדויקת של הביטוי האוגריתי ʿdt ʾilm ("עדת האלים"), שם ההקשר ברור: מועצה של אלים ממשיים בראשות אל (Cross, 1973, פרק 9; DDD, ערך "Divine Assembly").

ואז הטקסט עולה הילוך: "אני אמרתי אלהים אתם, ובני עליון כולכם. אכן כאדם תמותון, וכאחד השרים תיפולו" (פסוקים 6-7). מה קורה כאן? האל העליון מכיר בכך שהאלים האחרים קיימים — הוא לא מכחיש את מציאותם — אבל הוא מפשיט מהם את האלוהות. הם יהפכו לתמותה. זהו המעבר למונותאיזם קפוא בטקסט: לא הכחשת האלים האחרים, אלא ביטול סמכותם.

סמית (The Origins of Biblical Monotheism, 2001, פרק 1) מציע שמזמור 82 משקף שלב היסטורי ספציפי — רגע שבו התאולוגיה הישראלית עברה מ"יהוה הוא הגדול מכל האלים" (מונולטריה) ל"יהוה הוא האל היחיד" (מונותאיזם). האלים האחרים לא נעלמו בבת אחת — הם הושפלו, הופשטו מכוחם, והפכו למלאכים או שדים. והמזמור הזה תיעד את הרגע.

"קומה, אלהים, שופטה הארץ — כי אתה תנחל בכל הגויים" (פסוק 8). הסיום אומר: עכשיו, אחרי שהאלים האחרים בוטלו, כל העולם שלך — לא רק ישראל. המעבר מאל לאומי לאל אוניברסלי.

מקורות: Cross, Canaanite Myth and Hebrew Epic, 1973, פרק 9; Smith, The Origins of Biblical Monotheism, 2001, פרק 1; DDD, ערך "Divine Assembly"; Smith, The Early History of God, 2002, פרק 1.

אשרה — האם יהוה היה נשוי?

בשנת 1975 ארכאולוגים חפרו באתר כונתילת עג'רוד — תחנת דרכים מבודדת בצפון סיני, מהמאה ה-8 לפנה"ס. על קירות המבנה ועל כדי חרס נמצאו כתובות בעברית קדומה. אחת מהן אומרת: "ברכתי אתכם ליהוה שומרון ולאשרתו". כתובת דומה נמצאה בח'ירבת אל-קום, ליד חברון: "ברוך אוריהו ליהוה... ולאשרתו."

ויליאם דבר (Did God Have a Wife?, 2005, פרקים 5-7) ניתח את הממצאים והגיע למסקנה פרובוקטיבית: אשרה — האלה הכנענית, רעיית אל בפנתאון האוגריתי — הפכה לרעיית יהוה בפולחן הישראלי העממי. לא בשוליים — במרכז.

ומלכים ב' 23 מאשר את זה מכיוון אחר. הפרק מתאר את הרפורמה של יאשיהו (621 לפנה"ס), שבמהלכה הוא מוציא את האשרה מבית המקדש בירושלים ושורף אותה בנחל קדרון (מל"ב 23:6). הוא גם הורס את בתי הקדשים שהיו בתוך חצר בית המקדש (23:7) ומפסיק את העלאת הקטורת לבעל ולצבא השמים (23:5).

חשבו על זה: אשרה הייתה בתוך בית המקדש עצמו. לא בכפר נידח — בירושלים, במקדש הרשמי, במשך מאות שנים. הכהנים ידעו. המלכים ידעו. זה היה לגיטימי — עד שיאשיהו החליט אחרת. סמית (The Early History of God, 2002, פרק 4) מדגיש: הרפורמה של יאשיהו לא הייתה חזרה למצב מקורי — היא הייתה חידוש. המצב "המקורי" היה פולחן מעורב, כנעני-ישראלי, שכלל את אשרה כחלק אינטגרלי.

מקורות: Dever, Did God Have a Wife?, 2005, פרקים 5-7; Smith, The Early History of God, 2002, פרק 4; DDD, ערך "Asherah"; Meshel, Kuntillet 'Ajrud, 2012 (פרסום החפירה הסופי).

חגים כנעניים שהפכו יהודיים

לוח החגים של המקרא הוא כנעני במהותו. לא בכוונת זדון — פשוט כי הישראלים היו חקלאים בארץ כנען, ולוח השנה של חקלאי נקבע לפי עונות הגידול, לא לפי תאולוגיה.

פסח ומצות: חג המצות הוא חג אביב חקלאי — חגיגת תחילת קציר השעורים. המצה היא לחם מהיר מקמח חדש, לפני שהשאור החדש מוכן. חג הפסח (שחיטת שה) היה ככל הנראה טקס רועי צאן נפרד. שני הטקסים מוקדמים ליציאת מצרים — הם קדמו לנרטיב, והנרטיב הוצמד אליהם. דבר (Did God Have a Wife?, 2005, פרק 3) מציין שחגים חקלאיים מהסוג הזה היו נפוצים ברחבי כנען.

סוכות: "חג האסיף" — חגיגת הבציר והאסיף בסתיו, הגדול בחגי המקרא. במלכים א' 8:2 נאמר שחנוכת בית המקדש נעשתה "בירח האיתנים" (השם הכנעני של החודש) "בחג" — סוכות. לוח גזר (המאה ה-10 לפנה"ס), כתובת עברית-כנענית קדומה, מתאר לוח שנה חקלאי שבו "ירח האסיף" הוא נקודת השיא.

שבועות: חג הביכורים — הנפת שתי הלחם מחיטה חדשה. טקס חקלאי טהור. מתן תורה הוצמד אליו רק בתקופת חז"ל.

התבנית ברורה: הלוח הוא כנעני, התאולוגיה שוכתבה. חגי טבע הפכו לחגי היסטוריה — פסח קושר לשחרור ממצרים, סוכות למדבר, שבועות למתן תורה. אבל התשתית נשארה: עונות הגידול של ארץ כנען.

מקורות: Dever, Did God Have a Wife?, 2005, פרק 3; Cross, Canaanite Myth and Hebrew Epic, 1973, פרק 4; DDD, ערך "Festivals"; לוח גזר — COS 2.85.

לוויתן, רהב, תנין — המפלצות הכנעניות

כשאיוב 41 מתאר את לוויתן — יצור ימי עצום שאש יוצאת מפיו, ששום כלי נשק לא חודר את שריונו — הוא לא ממציא מפלצת חדשה. הוא מתאר את Litānu (או Lōtān) ממחזור הבעל האוגריתי: "כי תמחץ ltnנחש ברח... שליט ד' שבעת ראשים" (KTU 1.5 I 1-3). נחש בורח, שבעה ראשים — בדיוק כמו במיתולוגיה הכנענית.

תהלים 74:13-14 משתמש באותה שפה: "אתה פוררת בעזך ים, שיברת ראשי תנינים על המים. אתה רצצת ראשי לוויתן." ראשים ברבים — כי ללוויתן/ליתאנו שבעה ראשים, בדיוק כמו בטקסט האוגריתי. ישעיהו 27:1 מבטיח שביום ההוא "יפקוד יהוה בחרבו... על לוויתן נחש בריח, ועל לוויתן נחש עקלתון" — שוב, אותם כינויים מאוגרית: bṯn brḥ("נחש בורח") ו-bṯn ʿqltn ("נחש מתפתל").

רהב ותניןהם שמות נוספים לכוחות הכאוס הימיים. איוב 26:12-13: "בכוחו רגע הים, ובתבונתו מחץ רהב. ברוחו שמים שפרה, חוללה ידו נחש בריח." שוב — קרב קוסמי בין האל למפלצת הים, תבנית שנולדה במחזור בעל-ים של המיתולוגיה הכנענית.

סמית (The Early History of God, 2002, פרק 3) מסכם: מיתוס הקרב הקוסמי (Chaoskampf) — האל נגד הים/המפלצת — הוא כנעני במקורו. המקרא לא ביטל אותו אלא שיכתב אותו: במקום בעל שמביס את ים, יהוה הוא זה שרוצץ את לוויתן. המפלצת נשארה — רק שם הגיבור השתנה.

מקורות: Smith, The Early History of God, 2002, פרק 3; Cross, Canaanite Myth and Hebrew Epic, 1973, פרק 6; DDD, ערכים "Leviathan", "Rahab", "Tannin"; KTU 1.5 I 1-3 (מחזור הבעל).

מה זה אומר?

התנ"ך הוא לא דחייה של כנען — הוא ההישג הספרותי הגדול ביותר שלה. כל מה שקראנו כאן — אל עליון, רוכב בערבות, מועצת האלים, אשרה, החגים, לוויתן — הם לא "השפעות זרות" על המקרא. הם השפה האם שלו.

הכותבים שיצרו את המקרא היו כנענים שבנו משהו חדש מחומרים ישנים. הם לקחו פנתאון — והפכו אותו לאל אחד. לקחו מיתוס קרב — והפכו אותו להיסטוריה. לקחו חגי טבע — והפכו אותם לזיכרון לאומי. זו לא גניבה, זו אבולוציה.

להבין את השכבה הכנענית במקרא זה לא לערער על הטקסט — זה להעשיר אותו. לראות את העומק, את השכבות, את התהליך האנושי שמאחורי הספר הגדול ביותר שנכתב אי פעם. אלה האבות שלנו שכתבו על העולם שלהם. לא כפירה — ארכאולוגיה.

מקורות כלליים: Smith, The Early History of God, 2002; Cross, Canaanite Myth and Hebrew Epic, 1973; Dever, Did God Have a Wife?, 2005; DDD, Dictionary of Deities and Demons in the Bible, 1999.