אלף

"ישראל" הוא שם מדיני. שם של מדינה שנוסדה ב-1948, ושל ממלכה שנוסדה שלושת אלפים שנה קודם. שם יפה, שם חשוב. אבל שם שנושא עמו את כל הוויכוחים — מי שייך, מי לא שייך, מה יהודי ומה לא.

"כנען" הוא שם אחר. שם של ארץ, לא של מדינה. שם גיאוגרפי, תרבותי, עמוק מכל ישות פוליטית. הארץ הייתה כנען לפני שהייתה ישראל, ותהיה כנען אחרי שכל הגבולות ישתנו.

כשאנחנו אומרים "כנען", אנחנו לא מוחקים את ישראל. אנחנו חופרים מתחתיה — אל השכבה שממנה היא צמחה. הארכאולוגיה מראה שהישראלים הראשונים היו כנענים (פינקלשטיין, 2001; דבר, 2003). זו לא תיאוריה — זו העדות בשטח.

כשאתה קורא לארץ "כנען", אתה עושה כמה דברים: אתה מוריד את הוויכוח הפוליטי לרגע. אתה מצביע על השכבה שמתחת — השפה, האדמה, האלפבית. אתה אומר: אני מכאן. לא "לכאן חזרתי", לא "לכאן גורשתי" — פשוט: אני מכאן.

ובמילה "מכאן" יש משהו שאין במילה "חזרתי". במילה "חזרתי" תמיד יש מקום אחר שממנו באת. במילה "מכאן" — אין שום מקום אחר. רק אדמה מתחת לרגליים.

זה מה שכנען אומרת: אדמה מתחת לרגליים.

"אלהים ניצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפוט." זה הפסוק הראשון במזמור 82. רוב הישראלים שומעים אותו — אם בכלל — ולא מבינים מה הוא אומר. אז בואו נקרא אותו שוב, הפעם עם עיניים כנעניות.

"עדת אל" (ʿadat ʾēl) — זו מועצת האלים. באוגרית היא נקראת pḫr ʾilm("אסיפת האלים"). אל יושב בראשה. האלים השונים מופיעים, מדברים, מתווכחים. זה המבנה הפוליתאיסטי הכנעני הקלאסי — מלך ומועצה.

ובמזמור 82, יהוה קם באסיפה הזו ואומר לאלים: "אני אמרתי אלהים אתם, ובני עליון כולכם. אכן כאדם תמותון, וכאחד השרים תיפולו." הוא מענישאת האלים. מוריד אותם ממעמדם. מכריז שהם מתים. ובפסוק האחרון: "קומה אלהים, שפטה הארץ — כי אתה תנחל בכל הגויים."

מה שקורה כאן הוא הרגע שבו הפוליתאיזם הכנעני הופך למונותאיזם. לא ניתוק — לא יהוה מגיע מבחוץ ומנצח אלים זרים. אלא יהוה, בתוך מועצת האלים הכנענית, קם ומבטל את סמכותם של האחרים. המונותאיזם נולד מתוך הפוליתאיזם. הבן הדיח את אביו (Smith, The Origins of Biblical Monotheism, 2001).

השכבה הכנעניתלא נמחקה מהתנ"ך — היא שרדה, קפואה, בתוך מזמור של שמונה פסוקים. וכל מי שיודע לקרוא כנענית רואה אותה.

מקורות: Cross, Canaanite Myth and Hebrew Epic, 1973, פרק 1; Smith, The Origins of Biblical Monotheism, 2001, פרק 1; DDD, ערכים "Elyon" ו-"Divine Assembly".

ישעיהו 19:18 — "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען." ישעיהו לא אומר "עברית". הוא אומר "שפת כנען". הוא ידע מה בלשנים מודרניים גילו מחדש: שהעברית היא ניב כנעני.

זה לא מטאפורה. בטרמינולוגיה בלשנית, העברית שייכת לענף הכנעני של משפחת השפות השמיות הצפון-מערביות. הפיניקית היא אחותה התאומה — דוברי עברית ופיניקית כנראה הבינו זה את זה. לוח גזר (המאה ה-10 לפנה"ס) יכול להיות עברית או פיניקית — אי אפשר להבדיל. מצבת מישע (מואבית) קריאה לכל דובר עברית. אלה לא שפות שונות — אלה ניבים של אותה שפה: כנענית.

השינוי הכנעני (Canaanite Shift) הוא המאפיין המגדיר: בפרוטו-שמית, התנועה הארוכה ā נשארה ā. בענף הכנעני, היא הפכה ל-ō. לכן: ערבית salām, עברית šālōm. ערבית dām, עברית dōm(דום). כל פעם שאתם אומרים "שלום" — אתם מפעילים תמורה פונולוגית כנענית בת 3,500 שנה.

במכתבי עמארנה (1350 לפנה"ס), שליטים כנענים כתבו לפרעה באכדית — אבל הכנענית שלהם חדרה: גלוסות, צורות דקדוקיות, מילים. הגלוסות האלה הן עברית — או ליתר דיוק, הן הכנענית שממנה התפתחה העברית. מי שקורא את הגלוסות קורא את השפה שלו, 3,400 שנה אחורה.

כשאנחנו אומרים "עברית היא שפה כנענית" — אנחנו לא מפחיתים. אנחנו משרשים. העברית לא נפלה מהשמיים ולא נוצרה בגלות. היא צמחה מהאדמה הזו, דוברה על ידי אנשים שחיו בארץ הזו, וממשיכה לחיות בפיות ילדיהם. שפת כנען.