Baʿl
בעל
אל הסערה, הגשם והפוריות
מי הוא בעל?
בעל (bʿl) הוא הדמות המרכזית של הספרות הכנענית. שמו האישי הוא הדד (hd) — אל הסערה, הרעם והגשם. "בעל" הוא למעשה כינוי שפירושו "אדון" — כינוי שהפך כל כך דומיננטי שהאפיל על השם האישי, בדיוק כמו שהכינוי "אדוני" החליף את שם יהוה בקריאה היהודית.
בעל הוא לא מה שהנרטיב הנוצרי עשה ממנו. הוא לא שטן, לא דמון, לא סמל לרוע. בטקסטים הכנעניים הוא אל הגשם — מי שמביא חיים לאדמה. בארץ שתלויה בגשם כמו כנען, אל הגשם הוא לא פרט — הוא ההבדל בין חיים למוות.
כינויים
rkb ʿrpt — "רוכב העננים"
הכינוי המפורסם ביותר. בעל רוכב על העננים ומביא סערה. המקבילה המקראית ישירה: תהלים 68:5 — "סולו לרוכב בערבות" (rkb bʿrbt). חוקרים מזהים את הביטוי כהעברה ישירה מבעל ליהוה (Cross, 1973, פרק 6).
bn dgn — "בן דגן"
כינוי בעייתי. בעל נקרא "בן דגן" אך גם מופיע כאחד מבני אל. "אבהות כפולה" זו נחקרה על ידי נגה איילי-דרשן (Baal Son of Dagan: In Search of Baal's Double Paternity, JAOS 133, 2013) שהראתה מקבילות בספרות חורו-חתית. אין הסכמה: יש מי שמזהה דגן עם אל, ויש מי שרואה מסורת אבהות כפולה אמיתית.
aliyn bʿl — "בעל האדיר"
כינוי חוזר בטקסטים. "אליין" = אדיר, חזק, גבור.
zbl bʿl arṣ — "נשיא, אדון הארץ"
בעל כשליט הארץ — לא רק שמים, גם אדמה. המילה zbl(נשיא/זבול) מופיעה גם במקרא: "בית זבול" בשמות.
הר צפון — הבית של בעל
בעל שוכן על הר צפון (ṣpn) — מזוהה עם ג'בל אל-אקרע (Jebel al-Aqra, 1,717 מ'), הר על חוף סוריה צפונית, 40 ק"מ צפונית לאוגרית. ההר נראה מהים ומושך ברקים — מתאים לאל סערה.
"צפון" במקרא נושא משמעות מיתולוגית: ישעיהו 14:13 ("אעלה על במותי עב, אדמה לעליון") ותהלים 48:3 ("הר ציון ירכתי צפון") — שניהם הדים של הר צפון הכנעני כמושב האל.
מחזור הבעל — מוות ותחייה
מחזור הבעל (KTU 1.1-1.6) מספר שלוש מערכות: ניצחון על ים, בניית ארמון, והעימות עם מות. המערכה השלישית היא הדרמטית ביותר: בעל נבלע על ידי מות ומת. ענת הורסת את מות. אל חולם שבעל חי. בעל חוזר.
הפרשנות הרווחת: מיתוס עונתי. מות בעל = בצורת הקיץ. תחייתו = גשמי הסתיו. בארץ שמייה כחולים שמונה חודשים בשנה וצהובים ארבעה — מוות ותחייה של אל הגשם הם לא מטאפורה. הם המציאות.
אבל זהירות:הפרשנות העונתית שלטה מאז ג'יימס פרייזר (The Golden Bough) אבל חוקרים חדשים (Smith, Pardee) מזהירים מפישוט יתר. המיתוס אולי גם פוליטי — על לגיטימציה של שלטון — ולא רק עונתי.
מקורות: Smith, The Ugaritic Baal Cycle, Vol. 1-2; Gibson & Driver, Canaanite Myths and Legends; Pardee ב-Context of Scripture, Vol. 1.
בעל ויהוה — מה עבר ממי למי
המקרא מציג את פולחן הבעל כשנאוי ("ויעבדו את הבעלים", שופטים 2:11). אליהו מתמודד עם נביאי הבעל על הכרמל (מלכים א 18). אבל מה שהמקרא מסתיר — ושהארכאולוגיה חושפת — הוא שיהוה ספג תכונות של בעל:
- • "רוכב בערבות" — כינוי בעל, הועבר ליהוה
- • תיאורי סערה ורעם — תהלים 29 כמעט זהה לשירת סערה אוגריתית
- • הקרב עם הים — יהוה "רוגע הים" (תהלים 89:10) = בעל מביס ים
- • ההר הקדוש — הר ציון = הר צפון (תהלים 48:3)
מארק ס. סמית (The Early History of God, 2002) טוען שהתהליך היה הדרגתי: בתקופה מוקדמת יהוה ובעל היו אלים נפרדיםשנפלחו זה לצד זה. עם הזמן, יהוה ספג את תכונות בעל — והפולחנאים שדבקו בבעל הנפרד הפכו ל"עובדי עבודה זרה". לא שבעל היה "שקרי" — אלא שיהוה ניצח בתחרות פוליטית-תאולוגית.
מקורות: Cross, 1973, פרק 6; Smith, 2002, פרק 3; DDD, ערך "Baal".
עגל הזהב — בעל או יהוה?
הסיפור של עגל הזהב (שמות 32) מוצג במקרא כחטא חמור. אבל ירבעם הראשון (מאה 10 לפנה"ס) הציב עגלי זהב בבית-אל ובדן ואמר: "הנה אלהיך ישראל" (מלכים א 12:28).
הפרשנות המודרנית: עגלי הזהב לא היו "עבודה זרה" בזמן אמת. הם היו ייצוג לגיטימי של יהוה כאל סערה — בדיוק כמו שבעל יוצג כשור/עגל באוגרית. זו המשכיות כנעניתישירה שנדחקה לאחר מכן על ידי הרפורמה הדתית של יאשיהו (המאה ה-7 לפנה"ס), שביקשה לרכז את הפולחן בירושלים ולמחוק כל ייצוג חזותי של האלוהות.